01/04/2023
אתמול הגעתי עם בן-זוגי להופעה של חנן בן-ארי.
הקהל ברובו הורכב מדתיים.
לשמאלנו ישבה משפחה דתית עם שלוש בנות מתוקות שצרחו את כל המילים, ולידן זוג מגניב - היא עם ראסטות, הוא עם קעקוע של סימבה.
בשולחן מימיננו, צמוד-צמוד, ישב זוג נשוי, מבוגר יחסית. דתיים קומפלט.
הוא עם כיפה וציצית, היא עם שביס וחצאית ארוכה.
הם זרקו מבט לכיוון שלנו, אנחנו זרקנו מבט לכיוון שלהם, וההופעה התחילה.
במהלך ההופעה בן-הזוג שלי החזיק לי את היד.
הייתי מרוכז כולי במוזיקה, עד שבשלב מסוים קלטתי שהגבר מהשולחן הימני מגניב אלינו מבטים ללא הפסקה.
הוא לא נראה כל כך מרוצה מזה שהחזקנו ידיים.
ניסיתי להתעלם והמשכתי להתרכז בהופעה.
באיזשהו שלב בן-הזוג שלי השעין עליי את הראש, ואני ליטפתי אותו.
הגבר מהשולחן הימני קלט את זה, לחש לאשתו משהו באוזן, ושניהם נעצו בנו מבטים.
התחלתי להרגיש לא בנוח למרות שידעתי שאין לי על מה.
ההופעה נמשכה, בן-הזוג שלי הגניב לי נשיקה בדיוק כשחנן התחיל לשיר "אני צב ללא בית", ונזכרתי שאני צב עם בית, ובבית שלי לימדו אותי שזה בסדר גמור להפגין חיבה מתונה, לא משנה למה ואיך.
כנראה שהזוג שלידנו גדל בבית קצת שונה כי הגבר המשיך לבהות בנו, ונדמה שעוד שנייה כוס היין שהחזיק תתנפץ לו ביד.
הרגשתי לא נעים, אבל לא שיחררתי את האחיזה מידו של בן-הזוג שלי.
לקראת סוף ההופעה -
הבירה ששתיתי נתנה את אותותיה אז התגנבתי לשירותים.
כשיצאתי מהתא כדי לשטוף ידיים, חיכה לי שם הגבר מהשולחן הימני.
הוא גם שטף ידיים ולא הפסיק להסתכל.
כבר עמדתי להגיד לו משהו, תיכננתי לנאום לו על אהבת חינם ועל זכות האדם לאהוב את מי שבא לו.
בסוף החלטתי לוותר.
יצאתי החוצה והוא יצא אחריי, נעמד מולי וזרק לי:
"שמע..." בעיניים רושפות.
הדם עלה לי לראש.
חיכיתי לשמוע מה כל כך נורא במה שעשינו, שהוא החליט להעיר לי על זה באופן אישי.
"כן?" עניתי לו בקור.
"אני חייב להגיד לך..." הוא נראה נבוך.
"חייב להגיד לי מה?" סיננתי, למרות שידעתי.
"חייב להגיד לך שאני ואשתי מסתכלים עליכם כל ההופעה..." הוא השפיל מבט.
"אוקיי. שמתי לב." עניתי.
"ו... אתם פשוט מקסימים. רואים שאתם אוהבים באמת, ושיש ביניכם חיבור. בן אחותי הוא גם... רק עכשיו הוא סיפר, וקשה לנו עם זה. אבל אני מאחל לו מה שיש לכם, ככה, שיאהב..." הוא גימגם.
החוורתי ולא הצלחתי להוציא מילה מהפה.
"תודה, תודה רבה..." סיננתי במבוכה.
אוטוסטרדה של מחשבות השתוללה לי בראש.
על כמה אני מטומטם.
על תפיסות שגויות.
על קטנות האמונה בבני אדם.
על תבניות שאנחנו מכניסים אליהן אנשים.
ובעיקר על האיש הזה, שהעביר אותי שיעור חשוב ופקח את עיניי.
חזרתי להופעה בדיוק כשנשמעה השורה -
"אין לנו זכות בכלל להתלונן".
קלטתי את הזוג המגניב רוקד על השולחן עם שלוש הבנות הדתיות הקטנות, כולם צורחים יחד את המילים, וחשבתי עד כמה מוזיקה יכולה להוות גשר,
עד כמה אהבה זה דבר יפה,
ועד כמה לפעמים החיים שלנו באמת תותים.
(מתוך 'טיוטה של אושר')
- -
היום לפני שבע שנים פרסמתי את הפוסט הזה,
והוא עדיין מצליח לגעת בי.
