דרך הלב טיולים סדנאות אירועים לצמיחה והתפתחות

Home
Barkai
דרך הלב טיולים סדנאות אירועים לצמיחה והתפתחות

משק דרך הלב בקיבוץ ברקאי - מקום קסום בטבע

www.d-halev.co.il
yizhar טיולים סדנאות אירועים אצלנו וברחבי העולם
(7)

15/11/2024

מסעות דרך הלב בערבה מוזמנים להזמין ולהצטרף

13/11/2024

קמפוס הערבה שלושה ימים של מפגשים דרך הלב

06/10/2024

https://www.facebook.com/share/v/r2YHa8hoydF6PRzW/

28/09/2024

במלחמה הזו הייתי ביוון, הדרכתי אנשים וניהלתי בית של איש אחד עם שתי מזוודות. שתי מזוודות ואוטו צהוב קטן עם גלגלים אדומים. כל לילה אחרי המוזיקה בטברנה הייתי נוסע לבית שלי, שלוש יחידות דיור על גג ווילה בשדות הזיתים. הייתי נוסע בדרך הארוכה דרך שחורה עם קירות אבן לבנים, קבוע הייתי מפנטז ו8עושה פורנו בתים, כלומר עם איזה בית הייתי עושה אהבה וכמו בפורנו כל בית היה מתחלף באחר, הייתי ניכנס אל הוואדי עובר ליד מפעל המלט של ראש ומלך האי וניכנס לפיתולים, לפעמים הייתי מכבה מנוע ואורות שומע צלצול פעמונים וכבשים.
ידעתי כל הזמן שבישראל יש פעמוני אזעקה ומלחמה
אבל בקיץ הזה נסעתי ביוון , מחליף הילוכים הולך בזהירות מול ישראלים שהגיעו מהמלחמה.

בלילה הייתי מגיע לדירת הסטודיו שלי, מטבח וסלון חדר שנה, שתי מרפסות מעל בית עם אישה וילדים, לידי היו שני או שתי שכנים: על אחד אמרו שהוא מנהל בית החולים, על השני שהוא מפקד הצבא, כמעט לא ראיתי אותם. הייתי ניכנס לי בלילה לבד לחדר ומאושר, מין אושר של לבדיות. הייתי מספר קלישאות אמיתיות:, שלפני שנתיים הייתי באי - כילוב ועכשיו אני באי קרפתוס ושקרפתוס זה סלע ההתלהבות והתשוקה .

הייתה מלחמה בישראל ובסדרתיות הייתי מקבל נופשים שנחבלו בה. נכים ממלא מלחמות קודמות, אנשי מילואים שקברו, אנשי מילואים שלחמו או ליוו נפגעים, כאלו שלא הביטו לתוך האוטובוס ומבטם כל הטיול חשב על חבריהם החטופים... וגם אימא אחת שהחתן של בתה נפל בקרב הרואי
וקיבלתי מלא אנשים שלא סיפרו את סיפורם אבל ראיתי עליהם עננה.

אהבתי ואני מאד אוהב את ה לבד שלי. זה לא היה בודד, זה היה מין כוח כזה שתמיד חיפשתי. הידיעה שאף אחת לא6 תתקשר, שאין אפשרות להתקשר למישהי או למישהו שיבוא לשתות קפה או כאלו... הידיעה שאני במצב קיומי קבוע של לבד, עשתה לי טוב, לא הייתי קבצן שניצרך לתשומת לב, או ליטוף או אהבה. היה לי טוב בלבד שלי ובסדר היום הזה שבבוקר תמיד צריך לקום ולחייך לאנשים.

וכן הייתה בישראל מלחמה

לפעמים חשבתי שאולי אני מת וזה הדמיון שלי,. הדמיון שלי.... שנתן לי אי יווני, ווילה קטנה בזיתים ומודרכים שאומרים לי כמה אני טוב.

וכל מטוס שהחזרתי לארץ סיפרתי להם סיפור מהמקורות שלנו.

המשכתי פה ושם לכעוס על אנשים, להיות מטולטל מרגשות, אבל בגדול עשיתי מה שניקרא חיים והרווחתי טוב ו התבוננתי הרבה בחיים באי. אי היותי בשיטה, אי היותי שלם ומושלם אבל מאושר,
אי היותי מאושר אבל מאשר.

מידי פעם הייתי חושב על סיפור שקראתי, על: "יש הקונה עולמו בשעה אחת".
על רב גדול שעגלון הובילו בשבת לאיזה עיירה
וכשראה העגלון שמאוחר
ושבת כבר תכף נכנסת
האיץ בסוסים ונשברה העגלה והוא תיקן בחטף
והרב אמר לו 'לא נורא',
אבל הוא רצה בשעה לפני שבת לעזור לרב
אז האיץ מאד בסוסים והצליף בהם והצליח להביא את הרב לשבת לעיירה.
אך במהלך השבת נפטרו הסוסים מהדרך הקשה והעגלון ניפטר משיברון לב על פרנסתו כשהגיע לשמיים אמרו לו 'שמצוות השבת עומדת לזכותו' ונתנו לו כרכרה גדולה ויפה וסוסים משובחים ונופים יפים ומזג אוויר נעים ונוסעים טובים.
ומכיוון שעוד לא ניתן היה להכניס אותו לגן עדן כי כל חייו היה עגלון פשוט, נתנו לו שיהיה בינתיים בדמיונו עם סוסיו היפים והעגלה היפה מעביר נושאים ונוסעים בין מקומות יפים.
ומשסיפרו על כך לרב החשוב והראו לו את מקומו של העגלון אמרה הרב: אי יי יי יש הקונה עולמו בשעה אחת,
חבל שהעגלון לא הכין עצמו לשעות נוספות, עתה כל עולמו בשעה אחת של העגלה וכל זה.,
ולעיתים באמת שאלתי עצמי אם אני חי או מת והאם קניתי עולם של שעה אחת, עולם של חופשות.
אבל הצער והשירה והחיוך והסיפור של האנשים וגם אני הראו לי שגם אם זה עולם של שעה אחת וגם אם זה נעלם , ככה זה ויש בזה זהב ואושר או אישור.

בקיץ הזה הייתי באי יווני, בישראל הייתה מלחמה, אני קיבלתי המון ישראלים פצועים וכל הזמן אמרתי להם 'שהם בחרו בחיים' בזה שבחרו לבוא לפה,
כי יש הקונה עולמו בשעה אחת
וברגעים של חסד ובמבוכה ובשאילת שאלות
וכל בוקר מחדש הוא כותב, גם עכשיו, בחודש אלול ומחפש מה המלך רוצה מימנו? מי הסוסים? מה העגלה? איזה דגל להניף ואפה להניח את הראש ואת הלב
למנוחה ולאהבה

26/09/2024

מ' הוא ענק בפעם הראשונה שראיתי אותו חשבתי שאם פעם יהיה לי עיניין עם מכות או איומים בקרפתוס אביא אותו ואת זורבה... שרק ישבו מהצד כשאני אדבר עם הערסים. יש לו פרצוף טוני סופרנו עם אצב ועצב ופגיעות ואיום ולחים גדולות ארוכות כמו חודרות את הצער והמסכים של העולם בכוח
הוא היא בארצות הברית וזורבה יושב איתו ערב בשבוע וקורא ל ממ' אמריקנו כי הוא היה שם הרבה שנים אבל הוא מאלו שחזורו משם בלי כסף
ממ' הוא ענק וניראה כמו ראש מאפיה יוונית אבל אני יודע שיש לו לב של ציפור רגיש ופגיע ומאוכזב וחזק כמו נודד בכנפיים בין יבשות.

לא היה לי כוח לצאת אתמול. אבל זורבה צלצל וצלצל "תבוא אל תישאר בחדר לישון אפשר ביום אחר" וגם אמר שחבר שלי פה. החבר הוא לא באמת חבר, הוא ישראלי שמי שהיה כאן לפני ביקש שאארח לו חברה, אז בסוף באתי ישבתי עם זורבה והענק ממ' וזורבה אמר והצביע "הינה שם החבר שלך הישראלי שרוצה קומפני איתך, שב אתו". אמרתי: "סיגה סיגה.. ושרק יצאתי מהמיטה" ולא היה לי כוח ללכת לישראלי. אחרי הכל בשש וחצי חזרתי מהאולימפוס עם ארבעים וארבע ישראלים יום שלם דיברתי הקשבתי פתרתי בעיות וסיפורים רגשיים הכלתי הערות של 'למה החיים בחופש לא כמו שדמיינתי?'.. וחיברתי אנשים לנשיקות...
כן בשלוש השבועות האחרונים כשאני עוצר באפללה לתצפית אני מודיע מראש 'שרק זוגות שיתנשקו אני מצלם' ולהפתעתי מלא זוגות מתנשקים ואני מצלם. תורם את חלקי מתוך הרווקות שלי, לרבנות הראשית, בכלל כרווק אני מדבר על מלא זוגיות בטיול כפרים ומפרצים: עושה להם תרגיל באהבה אפלטונית ופתאום אוטובוס שלם אומר "אני רואה ואוהב את האידיאל שבך".
מדבר על 'ניק דה גריק' והזוגיות בקרפטוס ולא ממש רואה שאני,.. שאני קצת מיסיונר לנושא האהבה אני לבד.
אז חזרתי בשש וחצי עם ארבעים וארבע ישראלים ולא היה לי כוח לשבת לשיחה אישית עם עוד אחד. אמרתי לזורבה והוא ישר הבין: "סיגה סיגה רק קמתי מהמיטה.. תכף אלך לדבר אתו" והוא בחמידות עשה את התנועת יד הזו: כמו סנפיר של פרפר. מין תנועה שאלו החיים!... ואלך כשאני מוכן ובאמת אחרי שני שירים הלכתי לשולחן של הישראלי. תה עם לימון אצלי, הוא בדיוק סיים איזה מנת אוקטפוס והתחלנו לדבר כמו שני גברים עייפים.
עכשיו למרות שאני יודע שאלוהים שולח לי את השיחות והאנשים הנכונים. לא היה לי כוח לעוד שיחה, לישראלי שמנסה להרשים אותי והוא ניסה עם מקומות באי שלא הייתי, עם ידע על התרבות המיקונית והרומית שתמיד אין לי כוח ללמוד עד הסוף... ועם החיים
אבל היה במטייל הזה משהו מענין. אנשים וגברים שמטיילים לבד הם מענינים ובאיזה שלב בעייפות ובכדי להעלות הילוך רגשי שאלתי: אם נשוי, אמר :גרוש עשר שנים ושאלתי עם מאז הייתה מישהי שאיתה היה יכול לנסוע יחד לחו"ל אמר בחיוך שחצני שלא התאים לכרס ולקרחת:, "היו עשרות אבל שום דבר לא רציני, אני דווקא בטיולים אוהב מקומיות"
אמרתי בכנות שמעולם לא יצא לי דבר עם מקומיות והיווניות די סגורות. אמר: "נכון יוון מסורתית אבל במזרח זה אחר" ואז להפתעתי ולחיוך הציני שלי סיפר על תאילנד ואני אמרתי: "כן הם לא זונות אבל בבוקר בטח נתת להן אלף ששמאות באט למונית?," אמר בחיוך: "כן הן רוצות להגיע הביתה, ולמרות שלא בעיה לי, אני מקפיד לא לתת יותר מאלף שזה לא יהיה זנותי.." שנינו חייכנו., הכרתי את ההוויה הזו מתאילנד מחברים שפעם חיו.... ופעם חיו שם.
הוא סיפר על ניתוח לב ארוך שעבר ועל התמודדות בריאותית ושוב קצת תיאר את מסעותיו בעולם.
שתקתי גם אני לבד גם אני הייתי עם המון חברות שעם אף אחת לא נשאתי ונסעתי לחול מה יש לי לומר כשכל השיפוטיות שלי מתעוררת ואני רואה איזו השתקפות בו
אה וגם לי היה ניתוח ארוך וחזרתי לחיים כמוהו ושנינו בחול.
המוזיקה ניגנה, הזמרת שרה, האורגניסט שהוא גם השוטר של הכפר בא בהפסקה לדבר איתי באיזה עיניין ביטחוני שקשור למטיילים, אני הייתי עייף עם תה בלימון דבש ונענה ליד גבר שכמוני מסתובב בעולם פצוע בריאותית, מנסה להרשים או לרשום בעולם קו של אור, רגע של משמעות, זז בבדידות, ללא יחד של אימא או חברה, ללא שיר. חוץ מהשיר "עוד חוזר הניגון והדרך עודנה נ י פ ק ח ת לאורך"
ואילן בשמיו ... וכן וגם הכבשה "שליטפת והוספת לכת"

אני זוכר לפני שלושים שנה ניסו להחתים אותי לתוכנית קבע ואולי הייתי היום אלוף מישנה, אם הייתי חותם, אבל אני חתמתי רק שנה להיות מפקד הרובע היהודי והקצין הגבוה שרצה להפוך אותי לאלוף מישנה אמר באכזבה והערכה: "אתה כמו ההוא מהשיר של אלתרמן רואה כיבשה מלטף אותה וממשיך ללכת" כן כבר אז הוא זיהה איזה ניגון שחוזר וקורא לי.
המנגנים חזרו מההפסקה, השוטר עלה לאורגן, הזמרת עם הקול השבור והסיגריה המגולטלת והחיוך שיכול לגרום לאפולו לגמור.. אחזה במיקרופון, הצורף עלה לשיר, הבן של הקפטן היצטרף עם בזוקי ורק פלוריו הנגן הראשי המשיך, כבר עם חולצת חורף, לעשות פלאים במיתרי הנשמה.
ישבתי עם הישראלי: "הוא אמר שהוא לא חוזר לאותו האי פעמיים" אני אמרתי לו: "שיבוא גם מחר" ואמרתי: "ניראה לי שאלך לחברים היוונים לשולחן שלהם ולישון".
מסביבנו היו מלא אנשים, בעיקר אירופאים שבספטמבר, כל ספטמבר, כבר שנים חוזרים לאי הזה לסלע התשוקה. הישראלי אמר בהבנה כי גם הוא ראה אותי ואת בדידותי אולי ואת העייפות אחרי העליה והירידה הדו שבועית מהאלימפוס: "תלך אליהם אתה ניראה גמור".
הלכתי חזרה וישבתי עם זורבה וממ' שני גברים מסורקים נגד הרוח, כאלו שלכל פגישת עבודה צפופה הייתה רוצה שיבוא איתך., שרק ישבו בצד, הם ממש לא צריכים לאיים, רק שישבו שם.
אבל אני ידעתי שיש להם לב של ציפורי שירה וכנף ארוכה וזימרה.
פתאום רגע לפני שקמנו ממ' הקשוח והענק הושיט לי את הטלפון שלו: "זה הבן שלי" אמר והראה לי תמונה של ענק שרירי בן עשרים וחמש. עשיתי חיוך מתלהב ובאמת התלהבתי מהמחווה. גברים לא מראים לרוב תמונות של הילדים אחד לשני ושאלתי באיזו אינטואיציה נשית, אם הוא יווני משני הצדדים?. מ' לא הבין וזורבה שהוא רגיש אמיתי ויודע הכו8ל, תיווך לו ולי עם חיוך עצוב. –" אה לא," אמר ממ': "האימא איטלקייה".
אני יודע ש ממ' גרוש ואני יודע שפעם הוא בעצמו עבר ילדות מאוד קשה וקשוחה בארצות הברית ויצא ממנה גבר ענק וחזק.
ממ' המשיך וחיפש עוד תמונות: "זה הבן הגדול שלי" הראה ואז כמו מחליט להראות לי הכל אמר: "וזו הבת שלי" והראה תמונה של אישה בת עשרים.
באיזו אינטואיציה לפצעים, שאלתי: ומתי ראית אותם פעם אחרונה? והוא אמר שאת הבת ראה פעם אחרונה בגיל שנה.
אני עשיתי את כל הסיבוב אליו ושאלתי......... אם כתב מכתבים? או ניסה להגיע אליהם??? הוא אמר בעצב עצוב וקורע שניסה הכל
ועם יד ענקית חותכת כמו סנפיר של דולפין עצוב אמר באנגלית: "אלו החיים". הנגנים ניגנו יוונית שמחה עם מילים עצובות, זורבה שגם ילדיו בארצות הברית עשה פרצוף תומך ומבין אל ממ' ואלי

ואני, אני התנחמתי שהיום כשהייתי על האולימפוס התבשרתי שהמשפחה שלי בכל זאת תבוא לחגוג איתי את ראש השנה. כאן באי, באי המצוקי הזה, באי אפשר, לפעמים של 'אלו החיים' באי הזה של גברים מחוספסים עם לב של ציפורר ונשמה שלי ילדים.

20/09/2024

ביוון יש שתי בירות מיתוס ואלפא ומידי פעם שואלים אותי אותך: מה אתה רוצה: מיתוס או אלפא?, עכשיו אלפא זה לכאורה או לא לכאורה להיות גבר להיות ראשון, כמו הפרסומת הזו הטיפשית של בנק הפועלים: 'החיים הם ספורט קשוח וגם אתה רוצה להיות מספר אחד'. מצד שני מיתוס, מיתוס זה להיות 'אגדה' וגם... מיתוס זה להסביר את המציאות: את כל התופעות הכאוטיות האלו של הרגש וביצים והנפילות והקימות המחלות ההבראה החיים.. פתאום יש איזה מיתוס מסדר
ואז אני יושב בבית קפה או מסעדה וכמו ההסבר שלי על 'איך נוצר אי' אני עשר אחוז מעל הקרקע ותשעים אחוז מתחת לפני השטח והמלצרית שואלת: "מה אתה מעדיף מיתוס או אלפא?" ואני שאני יושב במין תמימות כזו גם ביני לבין עצמי, לא יודע מה לבחור. מצד אחד אלפא, אלפא זה הכלב הכי חזק, זה משכיח את הפחדים. זה זה שהכלב רוצה ומקשיב לקולו בכל משפחה.
אני זוכר שפעם ילד אחד כשהבן שלי היה קטן אמר לי: "אני רואה שחומי מתייחס אליך 'כזכר אלפא' ולא הכרתי את המושג והילד הסביר לי: "לך הוא מקשיב וממך הוא רוצה אוכל וליטוף", אבל למה היתייחסו אז גרוע לילדים ולילד שלי לא קיבלתי.
אז באמת אלפא זה משכיח את הבורות והחיתוכים בחיים, כי מקשיבים לי, כי חושבים שאני יודע וכשמקשיבים לי, ומאידך אני לא מקשיב למבוכה לסימני וחיתוכי אי הידיעה שלי..
ובכלל אלפא זה זה שהבנות רוצות אותו. להביא ממנו ילדים, כי יגן עליהן, כי יספק להן, כי... הוא גדול...
לפני כמה זמן מישהי אמרה לי במפגש: "מה איתך אני מתה על גברי אלפא!" ולי הוסיפה: "אתה לא ממש כזה, כי הם לא מדברים על רגשות ואתה כל הזמן אומר מה אתה מרגיש".
היה מפגש דווקא מרגש ואינטימי מאד ורק באיזה עליית מדרגה של פעילות, פתאום אמרה בהערכה: 'ואו אהההה' מתרגש: 'אה זה האלפא שלך!'
אז מה עדיף מיתוס או אלפא?,
שלא לדבר אל אלפא רומאו, שפעם יצאו בפרסומת עם חזית של מכונית שצולמה כמו איבר לחימה ומתחת היה כתוב מיתוס: "זה שאתה נושם , לא אומר שאתה חיי – אלפא רומאו'.
ועכשיו נעבור למיתוס.
חברי הגברים אם יש לי כאלו בין קוראי, חברי שקוראים את הסיפורים שלי, מה לדעתכם עדיף? המיתוס ההסבר, או האלפא המקום הראשון? ואומר ואגיד שיש לי המון חברים שאני בטוח שלא קוראים אותי ולא קוראים על רגשות ובכלל לאורך כל חיי היו לי ויש לי חברים "נוהמים" מין גברים כאלו שאני שותה וצוחק איתם, אבל הם בעיקר "נוהמים" לא מדברים על רגשות בצורה מיתולוגית, לא האוהבים אגדות, הם חזק במציאות ואני תמיד יש לי כמה חברים כאלו: 'תופחי כתף'. מוציאים משדות מוקשים, אבל לא מדברים איתך כשאתה בין המוקשים תקוע. פשוט נכנסים פנימה ומוציאים אותך. גם הגברים במשפחה שלי ולפעמים אני, הם כאלו, תמיד שצריך הם שולים אותי משדה המוקשים,. שאני מנסה להבין איתם למה יש מוקשים בעולם, איך הגעתי לשם? הם לא מדברים על זה. הם מקסימום נותנים איזו אמירת אלפא של: הראנו להם וניצחנו ואני נישאר עם תהיות.
איזה בירה עדיפה איזו עיר בירה להקים? עיר המיתוסים שמסבירה הכל, או עיר האלפאים שמנצחת ומקבלת על מגש פיסטוקים את החיים בלי קליפה.

ונשים??!..
אני זוכר מלא אמירות מוזרות משפילות ומעריצות.
אני ניזכר באמירה שמישהי אמרה לי פעם בדייט, כמו מסכמת שלא נעשה את זה: "אני צריכה גבר ערבי". או מישהי באוניברסיטה שאמרה: "אני צריכה גברים קצת ערביים שיחזיקו אותי" ואני הבנתי וכאבתי, מין מישהו שהשפה שלו לא כל כך מובנת ... אבל הידיים שלו יודעים להחזיק סוסה או בלוק או רובה
ובלי קשר לפוליטיקה, מצד שני תמיד שמעתי נשים ואימהות שמעבר לאוכל ולהגנה על הילדים שלהן, חיפשו להבין. להבין את החיים, לקבל מילים לתופעות,. לקבל סיפור טוב לכל הבלבול והג'גלינג של החיים. לקבל איזה אגד מאחד, אגדה מפוררת ובונה מחדש את המציאות כך שאפשר לאכול את המציאות ... ולא רק לחם וסטיקים.
האמת הין הבירות אין הבדל גדול. זה ענין שלך מצב רוח
ואולי להיות אלפא הוא דווקא לספר וליצור את המיתוס, את המיתוס הזה שיצאנו מבלבול ויצאנו מהקורבנות ויצאנו מתוויות של זוגיות ועמים וצבאות והתרוממנו מעל המלחמות של מי האלפא ומי המק4ום הראשון ומי עשה הכי הרבה....

ומצד שני זה כל כך מגרה להיות אלפא , להיות אחד שלא אכפת לו מהסיפורים, ממה יגידו עליו, ממה אלו שלפניו חשבו על דת ואהבה ופרנסה. הוא חי כמו חץ שחותך את השמיים ואת המים. סולל את דרכו בונה לעצמו סיפור כמו אי בודד הוא ניצב זקוף ואורגינלי, לא שייך לשום מיתוס לא חלק מסיפור.
מעניין שביוון כל הזמן שואלים אותי: מה אני מעדיף אלפא או מיתוס?
וברור להם שאני בצומת וברור לכולנו שיש מלא מיתוסים מקבילים ומגבילים וברור שאלפאים לעיתים מחמיצים את הלוגוס ואת ההבנה של החיים.

ערב אחד לפני כמה זמן בשיחה ואחרי שירדתי מהאולימפוס,
מישהי אמרה לי, שזה מאד יפה שאני מסביר שבאולימפוס ניתן לפגוש אלים ואלות... ושזה גם יפה שאני אומר שאולי כדאי לרדת מהאולימפוס הרגשי, כשהאוטובוס חוזר לעיירה מהטיול.,
אבל אפשר לא רק לרדת, אלא להוריד מישהו אחר מהאולימפוס שלו. היא הייתה פסיכולוגית ונשמה טובה ואמרה בחיוך: "למה תמיד צריך לרדת? אפשר גם להוריד את האחר! וחייכה
והיה בזה אלפאיות שנהפכה למיתולוגיה..
הבוקר אני חושב, שלפעמים כששואלים מה אתה מעדיף, בירה אלפא או בירה מיתוס? אני מעדיף את ירושלים הבירה., את זו שתמיד נגיד: 'אם אשכחך' ואת זו שבצבא הייתי מכניס לכל מכתב כשהייתי מסיים מכתבי אלפא עם דרגות במשפט הכל כך נהדר:
"בבניין ציון וירושלים ננוחם",
שבניין של היראה והשלמות הוא זה שייתן לנו בסופו שד דבר נחמה.
לא בירה, לא מיתוסים, לא מקום ראשון. אלא בניה ויראה ושלמות וסוף כל סוף קצת נחמה

31/08/2024

"אתה רואה את זה?" אמר לי: "זה אולי המיליווונאר הכי גדול של ארקסה בטח זה הראשון" אמר
ואז הפליט לי ולעצמו בפליאה אבל גם הערכה:.
"לבוש כמו ציגאן אבל מאוד חכם ומיליוונאר ענק".
יש משהו בדרך שהיוונים בקרפתוס אומרים מיליווונאר, ארוך ומרשרש בריש כאילו מישהו מאגדה של עולם אחר הגיע לבקר, איזה מיליווונאר! זה ניפלט מידי פעם על אנשים מסוימים
כמו על שני האחים עם שעוני הזהב שכל שנה מגיעים מארצות הברית וכמו צבי נינג'ה יושבים נפוחים בטברנות עם ג'ק דניאל בקבוק שחור וסיגרים שנכנסים לפני הצב המקומטים שלהם.
בכלל כל היוונים שחזרו מאמריקה הפנים שלהם מקומטים וכולם יספרו לך כמה קשה הם עבדו עם ביטויים כמו: נשפך לנו זעה מהעיניים
וכששני האחים הצבים יושבים בטברנה עם חולצה לבנה וסיגר טיפשי תמיד' אחד מחברי המקומיים יצביע עליהם ויגיד: "אני, אני עוד זוכר אותם כאן דייגים בלי נעלים, יחפים הם היו עולים על הסירה לדוג" ועכשיו הם צבים רבי חשיבות ובמקום בית בהם עונדים שעון זהב וסיגריות ומבט של נשר מנצח אבל אני תמיד מדמיין אותם באיזו בולטימור קרה או דטרויט כושית או אפילו פלורידה והם נראים כמו צב יבשה במים או אחרת אנשים שנתנו את הכנפיים שלהם לאיזו תעופה גדולה ממה שהחיים באי הקטן יכלו להציע להם ועדיין כל שנה כמו קיבוצניקים חוזרים לאי משוויצים או לא משוויצים בכסף, הם חוזרים לכאן כאילו זה אבן החכמים והיסוד של קיומם, רק כאן מול ההרים והשמים והים והדגים יקבלו איזו יד קוסמית שתומכת את הגב ואיזו עין שלישית ואלוהים שרואה להם את הלב.

אני ומ' המיליוונאר מארקסה נהינו חברים, זה לא לקח הרבה, ישבנו בקפה של ארקסה הוא סיפר שברצות הברית אם אתה רוצה לעשות משוא "רייט" כמו שצריך, אתה לוקח עורך דין יהודי ותפח לי בהערכה על הכתף: "הם לוקחים הרבה כסף, אבל הם מסדרים את העניינים".

בחור אחר בשם מייק, שכבר קנה שמונים נכסים בדטרויט אמר לי ברגע של הרבה אוזו שיכרות ואנטישמיות תמימה ולא מודעת: "תכלס היהודים זה אלו שמנהלים את אמריקה" אמר מתוך פניו המקומטות וידי הפועל שלו,
זה נאמר גם בהערכה, הערכה של אלו שיצאו למרוץ האמריקאי ופגשו יהודים שידעו איך לעשות את זה נכון מבחינתם.

את מ' פגשתי מידי פעם בטברנות של העיירה שלי עם חברים, אבל בעיקר בפיניקי. לפיניקי אני מגיע פעמים בשבוע ואיך שהוא רגע לפני שאני מפזר את האנשים ללכת לשתות קפה קר ולנשום עיירת דייגים פתאום מ' מגיע, הוא מבוגר עם זיפים לבנים רוכב על קטנוע מוזר כמו סוס, קטנוע של מיליונרים עם שלוש גלגלים הוא עדיין לבוש כמו צועני, כלומר חולצה בלי צווארון ומבט של אחד שכל רגע יכרול לעלות על רכבת
ותוך כמה שניות של שיחה מתברר ישר שהוא לא רק איש חכם הוא מנטור באופיו, הוא כל הזמן מלמד.
מאחורי גבו חברים לוחשים לי שהיו לא ארבע מסעדות ענק בפלורידה,
הוא רק מספר איך התחיל לעבוד כשוטף כלים,
יש לו סיפור מדהים:, בגיל שש הוריו הלכו לארצות הברית ומהכפר ארקסה הוא עבר לגור עם סבא דייג בפיניקי.
בגיל שש עשרה היה להורים מספיק כסף להביא אותו לחו"ל.
- "אז סיימת את הלימודים בארצות הברית ?? "אני שואל בתמימות והוא עונה: - "איזה, התחלתי לעבוד , זעה נשפכה לי מהעיניים".

לילה אחד ישבתי עם כמה חברים יוונים ושאלתי עלי8ו ואחד מהם, שגם היה בארצות הברית, אבל חזר עם זנב ולא עם כסף, התעורר ואמר עליו בהערכה: "ארבעה סטייק האוס ענקיים של שלוש מאות איש היו לו, כל לילה מלא, מכר שלוש והשאיר אחד , הייתי אוכל אצלו כשעבדתי בארצות הברית, מעולם לא נתן לי להוציא דולר!"
- "מה??" שאלתי - "כן" הם אמריו: "מבני האי הוא לא לוקח כסף" וישר חשבתי, זה ממש כמו עוזבי קיבוץ שהצליחו באמריקה ומארחים בחינם את בני הכפר.

ל מ' היו מלא אמירות יפות על החיים העסקיים:,
כמו שהוא כל שנה נוסע "לשמוע את העובדים שלו ושידעו שיש מנהיג.."
כמו: שהציעו לו להקטין סטיקים באונקיה ולהרוויח כל שנה עוד חמישים אלף דולר, אבל הוא בגאוניותו אמר שיפסיד תוך שנתיים יותר מידי לקוחות.
וכמו האמירה שלו: "שלקוח מרוצה מספר לשני אנשים ולקוח לא מרוצה לשמונה" ולכן חשוב דווקא מול הלא מרוצים להשתפר ולעבוד.

הוא סיפר לי יום אחד כשישבנו בקפה הירוק בפיניקי, שכל יום בשש ורבע היה מכנס את מאות המלצרים שלו, כל יום לשיחת מוטיבציה אומר להם: 'שהוא נותן להם לכל אחד בחינם מסעדה של שלוש שולחנות, הוא משקיע הכל! רק תעשו כסף על שלוש השולחנות האלו! קודם לכם, אם אתם תרוויחו, גם אני ארוויח, אבל אני ארוויח אחרון.'
ראו עליו שלימוד ההצלחה עשה לו טוב בחיים, שהיה בו משהו מוגשם, כמו אחד שלמד איך דברים עובדים בעולם... הרבה מעבר לכסף.
הייתה בו חביבות ואיזו הילה של מורה
לעיתים היה מביא מלא בקבוקי מים קרים ונותן לי שאחלק לקבוצה, לעיתים ה יה מספר לי על איזו התלבטות עסקית בגלידריה שפתח לילדיו ותמיד דיבר בהערכה אלי ואל היהדות שלי.
בפגישה האחרונה בינתיים לפני שבועיים, ישבנו בקפה הירוק הוא אמר שעוד שבוע הוא חוזר לפלורידה נתן לי טלפון ואמר שהוא חייב להיות בעסק לשמוע איך העובדים שלו מרגישים. בעל הקפה הירוק אמר בצער: "ולי לא יהיה קומפני, כל בוקר הוא בא לדבר איתי".
מ' הפליט לי: "אתה יודע כמה דברים חשובים לימדתי אותו.."
שתקנו רגע שלושה גברים באי יווני
וא מ' המיליונןוואר מאמריקה ובעל הקפה בירוק הרימו את היד והצביעו דרומה מעבר לבתים ומ' אמר: "אתה יודע כשהיינו ילדים כל ארקסה הייתה מלאה בשדות ירוקים" וחברו בעל הקפה הירוק החל לפרט: "אגסים וחיטה ותפוחים ועגבניות וסלק ומה לא?"
- "כן" אמר מ': "החיים היו שונים, הכל היה מלא גידולים שההורים שלנו גידלו"
ואז אמר כמו מספר איך לעשות מיליון דולר:
"ואני , אני זוכר , איך הינו הולכים בשקט לשדה אבטיחים, ילדים הינו והינו גונבים אבטיחים, הולכים לים שמים אותם בין כמה אבנים מחכים
ואז"

ועשה תנועת שבירה עם היד ולאחריה תנועת חפינה עם כל האצבעות
" ואז הינו שוברים את האבטיח ואוכלים את הבפנים שלו עם הידיים".
אמרתי שאני מכיר את זה, גם גדלתי בכפר.
החלפנו טלפונים, המשכתי להדריך והוא בטח עכשיו כבר באמריקה עושה שיחת מוטיבציה למלצרים שלו וחושב איך פעם בידיים חשופות היה אוכל לב של אבטיח שהים וכמה אבנים קיררו.

21/08/2024

הדובי של תמר
תמר הייתה ילדה קטנה שאימא שלה ניגשה אלי בהתחלה בטלפון ושאלה אם מצאתי את הדובי שלה? כלומר בבובה בשם סימבה בצורת אריה והוסיפה במין עדינות מלאת בכי "שהילדה היא בת שבע שיש לה את סימבה מאז שהיא קטנה וכנראה הוא נאבד בשדה תעופה!" היה משהו נוגע ללב בבקשה של אימא של תמר ואני דמיינתי, כמו שאני מדמיין עד עכשיו את תמר וסימבה הולכים יד ביד בשדה תעופה ועכשיו תמר עם יד קטנה בלי סימבה, כי הוא נאבד ואולי זרוק אפה שהוא ליד המטוסים או הכיסאות.
אז שלחתי טלפון של פקידה בכירה בשדה תעופה אליהם ופתאום בהברקה אמרתי להם: שנגן האורגן בטברנה הערב הוא סבל בשדה תעופה, אבל ג'ורג' כשהראיתי לו את התמונה של סימבה .. לא ידע ממנו ואז באותו הערב גם פגשתי את תמר ואימא שלה. הם היו חבורה כזו של שתי משפחות ולא נישבע לכם, אבל כמעט בטוח, שליד היד של תמר ניתן היה לראות מין עיגול של בובה חסרה של אריה. ניגשתי עם תמר ואימא שלה לאורגניסט כמו שאחרי זה ניגשתי לעוד כמה אנשים באי שיראו את הילדה וירחמו רחמיהם על סימבה ועליה, הוא חייך והבטיח שיבדוק אבל בלילה הזה הראשון ביוון תמר בטח הלכה לישון בלי הדובי שלה.

לא יודע למה הסיפור הזה כל כך נגע בי, אולי בגלל שגם אני זוכר את הדובי הלבן שלי החמוד שהייה איתי עם כפתור האף וטיפה לכלוך של שנים ומחשבות ורגשות על הפרווה שמיכה הלבנה שלו, אולי כי אני זוכר עד היום איך הוא ניפצע באף הכפתור הזה וקראו וראו לו את הספוג הצהוב מבפנים, עד שאימא שלי בחוט ומחט תפרה אותו, אולי כי כולנו דובים פצועים עם כפתורים ועפים מתעופפים.
בכל מיקרה הייתי בטוח שלסיפור הזה יהיה הפי אנד. באופן מפתיע תמר ושתי המשפחות היצטרפו לטיול וכשניתקע לנו האוטובוס והעברתי סדנת קלפים עד להחלפתו, שמתי לב שתמר, משחקת עם עוד ילד מהחבורה בקוביות:, כמו הגיל התמים והנכון הזה... שקוביות, דובים, ולבנות חיים, זה אותו הדבר. אחרי זה אנחנו מחליפים דובים באנשים, קוביות בבתים, וחברי משחק בזוגיות או עסקים.
גם בטיול שוב אימא שלה שאלה על הדובי ושוב ראיתי כאילו יצור שקוף וחסר מחזיק לתמר את היד. אמרתי לתמר שהחזיקה חזק וביישני את היד של אימא שלה:, שמחר אהיה בשדה התעופה ואחפש את סימבה ואימא שלה אמרה לי תודה ולתמר אמרה בנוכחותי: "היא כבר גדולה וחזקה והיא יודעת לישון לבד".. או להסתדר לבד, אבל היה בזה משהוא עצוב, כמו אני מלווה התבגרות והתפכחות ופרדה מדובי ונידמה לי שבשלב הזה גם התחלתי להרגיש את סימבה היתום, שמי אומר לו: "שהוא חזק ויכול בלי הילדה שכבר שבע שנים ישנה אתו" והולכת אתו לכל מקום ורגש והיא חוזרת אליו בערב ומתרפקת ומתפרקת על המיטה ליד הבובה שלה,
כמה כולנו צריכים דובים
איזה דוב כזה טוב, שנפרוק לו הכל, איזה אריה כמו סימבה שישמור עלינו ויגיד בתמימות של משחקים שהכל בסדר.
" נכון את גדולה ו8מיסתדרת??" אמרה אימא של תמר ותמר היציצה אלי מאחורי הרגל של אימא, כמו מקווה שאייך שהוא המדריך טיולים באי הזה שסימבה נאבד בו ימצא אותו.
באותו רגע הרגשתי גם דאגה לסימבה.
בשדה תעופה
השוטרים לא ידעו מימנו הראיתי להם תמונה של סימבה בטלפון כמו בלש בסרטים, גם המנקה לא שמע ממנו, משרד האבדות לא ידע ממנו, הפקידות בצ'אק אין לא ראו ושמעו
ואני חזרתי לעיירה עם שמונים מטיילים חדשים אבל בלי סימבה. מכיוון שתמר והמשפחה היו לשבוע היה עוד סיכוי, אבל כמו הנאבדים והאבודים בחדשות הסיכוי פחת עם כל יום שעובר.
שדיווחתי טלפונית לאימא שלה שלא מצאתי והרגשתי את הר העצב הדאגה והאהבה של האימא מהצד השני אז אמרתי ש: נמשיך לחפש.
היה ברור לי שאין מצב שהיא קונה או מחפשת דובי חדש. יש איזה קשר בין היד החסרה שלה לסימבה, קשר שלא ידעתי להסביר אותו, עד עכשיו לא יודע, אבל הרגשתי את זה.

טוב השבוע נימשך עם הדרכות ושיגרת חיפוש וחופשה ובאיזה ערב בטברנה פתאום הגיעה החבורה עם המשפחה וכשיצאו מהטברנה נעצרו לידי וישר כמו שכדור ביליארד מזהה חור, ראיתי בקצה החבורה את תמר ואימא שלה, תמר נותנת יד לאימא חזק כמו לשני דובים, או מלא אריות שהיו חסרים ולא היו איתה.
- "מצאת אולי?" שאלה אותי האימא בביישנות ותיקווה עבור שניהם ותמר תלתה בי עיניים עצובות גדולות, כבר ארבע ימים אחרי ההיעלמות של האריה.
ופתאום נזכרתי שנגן האורגן הערב הוא שוטר ובודק בשדה התעופה, אפילו באזור שלדברי האימא כנראה נאבד האריה. ניגשתי אליו, אנחנו מכירים, ושוב כמו בלש לשוטר, שלפתי טלפון והראיתי תמונה ומאחורי הצבעתי על תמר ואימא שלה, הוא חייך ואמר:, "לא ראיתי אבל אבדוק".
ושוב הם הלכו לישון לבד וביחד במין בגרות מפוקחת עצובה ומפויחת: שדובים אריות ולעיתים אנשים נאבדים.

המוזיקה היוונית המשיכה
אני כבר דמיינתי איך אני אעשה מזה סיפור יפה כשסימבה ימצא, אפילו אצלם את זה, אבל ביום הטיסה של שתי המשפחות לארץ, למרות עוד בדיקות ושאלות בשדה התעופה ובחברת האוטובוסים סימבה היקר של תמר לא נימצא.
היה איחור בטיסה ושתי המשפחות בצורה ספורטיבית הלכו לשבת על הים, אפה שיש גלשנים.
אולי יום אחד שתמר תהיה גדולה היא תכתוב שבים מול הגלשנים נפרדה מסימבה או הבינה שהוא לא חוזר
אולי באיזה משרד סימבה עדיין מחכה להפי אנד אנושי וחייתי וילדי... ואני עוד כמה ימים אקבל קריאה ואמצא אותו.

בנתיים אני כותב על האריות האבודים הדובים שנעלמו הילדים שקיבלו בוקס ללב כשהכלב מת או החבר הדמיוני הכי אמיתי שלהם נפל באיזה בדיקת מסמכים ולא הגיע איתם לחופשה ואולי גם עלינו שאיזה דובי טוב ואריה מחייך היו עושים לנו טוב והלוואי היינו חברים של החיות והחיים כמו שאנחנו חברים של הדובים שלנו

בטיסה החדשה שהגיעה היו מלא ילדים ולשניים היו דובים, למעשה זה היה כלב ודובי, שאלתי בעדינות את אחד הילדים איך קוראים לו: בהתחלה הוא אמר לי את השם של עצמו ורק אחר כך כשהבין הרים את הכלב הבובתי הלבן שלו הציג לי אותו במרחק מוגן ואמר: "זה לופילי"
הסתכלתי הרגשתי צביטה בלב ואמרתי: תישמור עליו טוב..

שנדע לשמור גם על עצמנו וגם על הצעצועים הדובים והאריות שלנו.

17/08/2024

בשדה התעופה פגשתי קפיטן, כלומר לא פגשתי ראיתי איש מרשים עם כובע קש וכולם ניגשו אליו ובהערכה כל אחד בדרך אחרת צעקו לו קפיטן הקפיטן היה נחמד וצחק עם כולם הוא היה מהאנשים הגדולים האלו שהם מספיק גדולים חכמים ובטו8חים בעצמם להיות קפטנים ונחמדים לכולם, אבל היה בו גם משהו עצוב או לשעבר ולא הבנתי אם הוא חזר מחו"ל או מחכה למישהו, קצת כמו שלפעמים באי כילוב אתה לא מבין מי החולה ומי המלווה, כולם צעקו לו "קפיטן" והוא היה גדול וחזק כזה אבל גם פגיע. טוב קלטתי את הקבוצה ושחכתי מדמותו העזה שנחקקה אצלי. שתי מטיילות חייכו אלי קצת יותר מהרגיל ואמרו אנחנו אלו ש:"דיברנו איתך"
ואני חייכתי אליהן קצת יותר מהרגיל לא כי הבנתי, אלא כי לא זכרתי ורק במלונות הבנתי ונזכרתי שהן היתכתבו איתי.
זה היה השבוע של תשע באב ובאופן מיסטי שנים כבר יש לי הדרכות בתשע באב ושתי המטיילות יצאו איתי להדרכה כזו. בכלל בשבוע הזה היו כמה דברים מוזרים: חבר שלי גולן מהקיבוץ הגיע ולא שמתי לב אבל זה מיוחד שיש לך חבר שנולד שבעשרה שעות אחריך והוא בא לבקר אותך וגם אימא שלו ואימא שלך היו חברות.
בכל מיקרה המטיילות הזמינו טיול פרטי ואני הסכמתי

טוב יצאנו בבוקר עם רכב שכור, עלינו לאפרי שתינו הלניקו שזה קפה יווני ואני חייכתי לעצמי על זה שהנה כמו בישראל אני מתחיל טיול והדרכה עם קפה
ובצומת של פילס שאלתי לאן לפנות ?? ובמין הימור ש/ל רגע הימשכנו לפילס כפר מיוחד בהרים עם יופי של בוסתנים ותצפיות לים האגאי. יש בהדרכת טיול משהו כמו בעשיית אהבה איזה קשב למה נכון עכשיו לאיזה מציאה של ריקוד משותף עם הרבה צמתים של מבוכות של לאן לפנות , איזה סיבוב או מצב לקחת ולעשות .. ובאמת בצומת לפילס הימרנו על להמשיך לשם ולא בדרך הרגילה וכמעט תמיד כשלא בדרך הרגילה קורים דברים: לעיתים שעמום או היתקעות, אבל משהו. בפילס נסענו לתוך הכפר ואני אמרתי "בואו קצת נתפור אותו לעומק, נעשה.... עם הכפר" ונסענו בסמטאות, אבל משאית בטון חסמה אותנו והובילה אותנו לשדות ובאיזה מעגליות חזרה למרכז הכפר.
הייתי קצת נבוך שלא רואים את הכפר ואמרתי לבנות: שבשדה התעופה פגשתי ראיתי איזה קפיטן מרשים מכאן
ואז נתקענו מול מכונית על שביל מעוד צר ברכז כפר
התקרבתי בעדינות למכונית ממול ומתוך החלון הציץ לי פרצוף גדול מלא עוז מעוטר בכובע קש של תיירים.
הורדתי משקפי שמש ואמרת: "קפיטן"? הוא לא ממש הבין ואני אמרתי: "ראיתי אותך בשדה התעופה, כולם קראו לך קפיטנו" הוא גם חייך אלי, לא ברור אם ראה אותי וזכר, אבל היה שמח, הסביר כמו משייט אוניות איך להתקדם בין המכוניות בלי ליפול לתעלה ואז אמר: "תבואו אלי!!"
- " לאן"? שאלתי, - "תעלו לקפיינו" - "אפה?" - "שם במרכז" אמר, בזמן שחלפתי לידו בשביל הצר.
המטילות הסכימו, עלינו לקפה פנורמה, מין קפינו כפרי משקיף מההרים על הים ואולי גם על החיים.
בקפה היו מקומיים וכמה תיירים שכבר פגשנו וליוו אותנו ביום הזה כמו מלאכים ואנחנו התיישבנו והזמנו סודה ומים, מין משהוא של בינתיים.
כשיש מטיילים חדשים הם סקרנים לגביך והבנות שאחת מהן גם עיתונאית התחילו לשאול שאלות ואולי כי היה תשעה באב ואולי כי אני כמו שאני מספר על הקרפטים "שהם רוצים לספר את הסיפור שלהם".. בסוף סיפרתי:, שהגעתי לאי, אחרי אי כילוב ואחרי החלמה מסרטן.
-"ידעתי" אמרה העיתונאית "כשתמול דיברתה על אחרים, כבר רציתי לשאול"

ישבנו בקפה קטן בייתי על שולחן עץ, לידנו יווני אוסטרלי בן תשעים ושש שאמר שהסוד לאריכות ימים הוא להתמודד ולהינצל ממות "שלוש פעמים" והמטיילת העיתונאית חייכה במין השלמה וישר אמרה: "גם אני, גם אני היה לי ונתנו לי עשרים אחוז סיכוי לחיות" וכשסיפרתי מה לי היה אמרה: "שזה נס שאני חי" ואני כהרגלי אמרתי: "שבגלל אמירות כאלו לא אוהב לספר מה היה לי". והיא המשיכה ובאופן מפתיע בתשעה באב באמצע טיול באי יווני אמרה: - "אני כבר תכננתי המתת חסד העברתי לז'נבה חמשת אלפים דולר והיית בתהליך. כל המשפחה שלי צעקה עלי ושתדע לך שמי שהציל אותי זה פרפר" אמרה והרימה עיניים לחפש בחלל הקפה יצור מעופף.
- "מה"? שאלתי, אמרה: - "כן כשסיפרתי לילדים שלי על ז'נבה ועל ההתאבדות, פרפר ענק נחת עלי ולא נתן לי לדבר, פשוט עף ועף וזה מוזר, אני לא מיסטית, אבל שיניתי את דעתי ונכנסתי לטיפולים והקרחתי והמשכתי לעבוד ואחרי שנה אמרו לי שהם תעו באבחון שלי ובעצם היה לי שמונים אחוז סיכוי החלמה
תאר לך הייתי מתאבדת אמרה.
ואז בפרצוף תשעה באב כלומר משלים ורואה את העצב בעיניים אמרה ואז אחרי שהחלמתי לפני שלוש שנים פתאום בעלי מת מדום לב"
ברגע זה הגיע ברחש של כבוד וכמו אוניה גדולה הקפיטן לקפה. בחיוכים מתנצלים של בעל הבית של העולם, היתיישב איתנו. סיפרתי שאני מישראל והוא אמר שראה אותי בשדה תעופה ושהוא אוהב אותנו: - "הייתי קפטן במנו ספנות, עשייתי את הקו פה בים" הצביע על הים במרחק, "מקרפתוס לפטמוס ולחיפה, יש לי מלא חברים בישראל". העיתונאית ישר אמרה: "כתבתי על הקו הזה" ויצאנו לרגע משיחת הסרטן וההשוואות של המחלות.. לא לפני שגם חברתה סיפרה ששנה היא ליוותה את בעלה עם אותה מחלה והוא ניצל.. "אבל זה קשה אמרה כל הבדיקות האלו" ושנינו הוספנו: "כל הבדיקות האלו אם אתה ממשיך בחיים או לא"
-"כן" אמרה: "בסוף כבר לא היה לי כוח לבוא אתו לבדיקות האלו..".
הקפיטן חייך ירה כמה הוראות, לשולחן הגיע בקבוק רקי סרדינים עגבניות אדומות תוצרת הכפר לחם
כשמחיתי במשקה השני שאני צריך לנהוג אמר לנו: "אלההה,?? הגעתם עם שתי רגליים. אתם לא יכולים לשתות רק משקה אחד, לפחות שתיים"
ישבנו במין שיחה כזו, לפני רגע מישהי דיברה על פרפר ששכנע אותה להישאר בחיים ועכשיו הקפטן הרעיף עלינו פינוקים ודיבורים מתוך לחייו הגדולות.
- " ומה אתה עושה היום קפיטן"? שאלתי: "אתה עוד שט"?
עננה עלתה על פניו הגדולים והנקיים
וראו שמצחו מתלבט אבל יספר לי.
- "היום כבר לא" אמר: "אני לא שט אני כאן בבית"
שתק קצת ואז משך פנימה את שפתו, אני לא זוכר אם היה לו שפם, אבל הייתה שם משיכה של השפתיים לאיזה הבעה פנימית ושקט וחשיבה ואז הוא ישר מחדש את הפה שלו
נשם שתק רגע ואמר מתוך כובע הקש שלו:
" לפני כמה שנים" אמר בן שלו בתאונת צלילה בצבא היווני נהרג" הוא היה לוחם היו לו חברים בצי הישראלי והוא נהרג.

שתקנו מעל העגבניות הסרדינים והמשקאות בתשעה באב בכפר יווני בין מחלות להחלמות לאסונות.
הקפיטן אמר לשאלתה של העיתונאית: איך אשתו? ואמר שהוא חייב להיות בבית. הראה לנו תמונות של הלוחם וגם תמונה אחת מכמירה של הכלב של הלוחם, שרוע בפישוט אברים על האנדרטה שהם הכינו לבנו.
היה עצב גאה וחזק ועצוב בקפיטן שישב איתנו מול הים הרחוק וסיפר באריכות ואהבה עזה של אבא טוב וגאה ואוהב על הבן שהיה לו ועל התאונה והצבא ועל זה שהוא כבר לא משיט אוניות רק מלמד קפטנים חדשים.
היה מוזר ועצוב ואפילו קצת מפחיד מלא אנשים היצטרפו לשולחן: אחותו של הקפיטן ואחד יווני מברוקלין שקונה ומוכר נדלן
וכל פעם שרצינו לזוז הקפיטן הציע שנישאר ומזג עוד משקאות ולי כמו יודע שאני הנהג אמר "אתה רק תריח"
והביא עוד סרדינים ועוד תקרובות.
היה מין פלא כזה שם בקפה פנורמה: שלושה ישראלים שמספרים על מחלה שהצליחו לרפא, אבא שמספר על בן שנהרג לו אוסטרלי בן תשעים וחמש שגם הוא מספר איך ניצל וברקע כל הזמן האיום האירני והבעל שהעיתונאית איבדה והייתה לנו אהבה טובה היא אמרה בכנות עצובה ומחייכת.

בסוף קמנו והמשכנו בטיול ירדנו לפיניקי נסענו לשחות בלפקוס ועם ערב עלינו לכפר והר האולימפוס. אין פה פואנטה אחת יש מלא נקודות שפרפרים וכלבים ואנשים מתמודדים עם החיים. שלהם כמו אלים.
נאבקים עם המוות ועם המשמעות ועם חיפוש הזהות..
פעם לפני שנים קיבלתי פתק מתנה על סדנה שעשיתי והיה כתוב שם 'שהאדם משאיר נקודות בסיפור חיוו, לכל מקום שעבר והיה הוא משאיר נקודות, שאפשר לתפור מהן חוט של אור'
אנחנו בתשעה באב היינו הרבה אנשים והרבה נקודות ואנקדוטות של אור., של אלו שנשארו ומספרים וסופרים וממשיכם בקדושת החיים
בלילה כשרדנו מהאולימפוס
הלכתי תשוש לטברנה הקבועה שלי ובפעם הראשונה בשנתיים האלו קמתי לרקוד ריקוד יווני כמו מרשה לעצמי לחבר את נקודות העצב והשמחה לרגליים שלא יודעות את הצעדים בעולם הזה ואת הריקוד הקוסמי, אבל רוקדות לפני השם.

ובכלל רבי משה קורדברו אמר: שמיום שחרב בית המיקדש השכינה נמצאת בצידי הדרכים במפגשים עם אנשים,.
ויייללה החג הבא חג האהבה.

Address

ברקאי
Barkai

Website

http://www.derechhalev.com/

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when דרך הלב טיולים סדנאות אירועים לצמיחה והתפתחות posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.