03/09/2024
ועוד שנה עברה, והשנה הזאת אני פחות חוגג... למרות שיש לי הרבה סיבות לחגוג.
כמנהגי אני בכל יום הולדת שלי, אני יושב בלילה במרפסת, עם הפינוקים הרגילים שלי (מי יודע מה הפעם?) וחושב על השנה שעברה ועל שנה שתהיה. מה למדתי, מה לא הצלחתי ללמוד שוב פעם, מה אהבתי, וגם את כל הדברים שלא אהבתי.
אז תחזיקו חזק, כי מי שמכיר אותי אישית יודע שהדברים האלה הם ממש בתוך הלב שלי ממש עמוק. וזה רוצה לצאת החוצה כמו הר געש.
השנה הזאת אני פחות חוגג.
כי השנה היא מאוד עצובה. ממש לא מנסה לדבר עם משפטים ללעוסים. אבל באמת היה לי עצוב.
זאת הייתה שנה שהיו הרבה מאוד שינויים (חלק ממש טובים אבל חלק לא). זאת הייתה שנה עם הרבה בלת"מים, עם הרבה אילוצים, עם הרבה אלתורים, ועם הרבה מאוד קושי.
כמובן שאני מדבר על מלחמה, על חטופים, על מתים, על פצועים, על משפחות שכול, על משפחות שהן לא יודעות עדין אם הן שכולות או לא, על עסקים סגורים, על מדינה משותקת, על אנרגיות מרוסקות.
אני באופן אישי, בשנה הזאת, הספקתי: לקפל את האוהל במהירות ב 7.10 בבוקר כי המלחמה תפסה אותנו בצפון, בקמפינג משפחתי של כמה משפחות. הספקתי לחזור הביתה, להטיס את המשפחה לברזיל לחודשים מהפחד. הספקתי להיות בלעדיהם כל התקופה הזאת, הספקתי גם ללמוד בשעות הבדידות. הספקתי להחזיר אותם, הספקתי להתנדב, להתנדב המון. הספקתי לקחת החלטות גורליות. עברנו בית, עברנו דירה, עברנו בתי ספר, עברנו תרופות, עשינו אבחונים לילדים שעלו לנו ים של כסף כי התורים הם רק לשנה הבא, אולי ליום הולדת הבא שלי. הספקתי להחליט שאני סוגר את המטבח ואני מקטין את הקייטרינג. החלטתי שאני סוגר את הקייטרינג אבל משאיר לעצמי 2 גרילים כדי לעשות אירועים קטנים אם זה מזדמן. הספקתי להחליט שאני סוגר את הקייטרינג באופן סופי ואני מוכר את כל הציוד. הספקתי להחליט שאני חוזר למקצוע המקורי שלי, ומעכשיו אני משקיע את כל כולי בלמידה ובבנייה מחדש... שוב פעם. הספקתי לדבר עם דיאנה על הסוגיות שלנו (שהיא נשכחה הי שם, לפני קורונה, לפני רפורמה משפטית, לפני מלחמה, לפני חינוך מיוחד, לפני קושי כלכלי, לפני מדרת חדשות... מה לעשות? זה תמיד נשאר מאחור. עד עכשיו).
הספקתי להיות בכיכר החטופים כמה פעמים. הספקתי לבכות כמה פעמים. הספקתי לכתוב, הספקתי לחשוב ולבכות שוב פעם.
אבל היו לי דברים שמותר לחגוג עליהן.
מותר וחייב לתת לעצמי את החיוך הזה. ועכשיו אני כותב אותם כי אתם חלק גדול מהחגיגות השקטות שלי.
כי בקמפינג האחרון היו לי משפחה וחברים שנתנו לי שימחה.
כי הצלחתי לעזור במלחמה למרות שאני לא חייל, וגם השמנתי המון.
כי למרות שהקייטרינג לא עבד חודשים אני עדין קונה אוכל ותרופות ובגדים והקפטן קרדיט נתן לי ציון טוב.
כי למרות הפחד, מצאתי את הדרך להיות רגוע שהמשפחה שלי בטוחים.
כי אחרי שנה של של מחשבות העזנו לעבור עיר
כי מצאנו בתי ספר ואווו לילדים
כי ליאור כבר מתגלח
כי אדם שמח מתמיד
כי תום יושב צמוד ומלטף אותי תוך כדי שרואים סרט.
כי מכרנו סוף סוף את האוטו של דיאנה (מי נתן לך רישיון ילדה?)
כי עברנו לשכונה הכי טובה של פרדס חנה, עם שכנים מגניבים ולא ממש רוחניקים כמו שהתדמית מכתיבה.
כי אחרי 10 שנים של להאכיל אנשים, להגשים את עצמי ולהגשים חלומות של אחרים, בחרתי בחיים רגועים יותר.
כי הקייטרינג שלי נסגר בחיוך ולא בבכי.
כי רכשתי חברים דרך הקייטרינג שאני אומר תודה שהם פה איתי תמיד.
כי אני עשיתי החייאה למקצוע הקודם שלי. לא משנה הדרך... העיקר שהיצירתיות תצא החוצה.
כי מצאתי דרך חדשה מאוד מהר ועם שתי בנות שלעבוד איתן זו זכות, זה מרגש, זה ממכר.
כי אני יושב בשולחן בארוחה הערב עם דיאנה ושלושת הילדים ואנחנו צוחקים וצוחקים.
כי אני לומד הרבה. כי אני מיישם הרבה.
כי מאות אנשים אמרו לי משהו ביום של היום הולדת, אבל המון אנשים נמצאים תמיד שם. עם הכוס בירה, עם יין, עם הסיגרים, עם השוקולד, עם האסאדו, עם אסאדו, עם האסאדו. מוכנים לתת לי כתף או גז צחוק. תודה לכולכם. אוהב ומחבק את כולם. אלה שהתקלחו לפני רגע אני אחבק יותר זמן.
אבל הכי חושב לי, שהשנה אני חוגג פחות, אבל לא שוכח שיש הרבה סיבות על מה לשמוח.
מקווה ששם למעלה הוא עוקב אחרי בפייסבוק ויגשים לי את המשאלה.
מקווה שהשנה הבאה, יהיה יותר נורמלי לכולם. חיים טובים, סגירות מעגל, תוכניות לעתיד, הגשמת חלומות, ושולחנות ארוחות ערב מלאים בכל טוב... גם כל הכאות יהו מיושבות.
מצטער שזה היה ארוך... אוהב אתכם
מריאנו
-----------------------------------------------------
Y otro año ha pasado, y este año estoy celebrando menos... a pesar de que tengo muchas razones para celebrar.
Como es mi costumbre en cada cumpleaños, me siento por la noche en el balcón, con mis placeres habituales (¿quién sabe cuáles esta vez?) y pienso en el año que pasó y en el año que vendrá. Qué aprendí, qué no logré aprender una vez más, qué amé, y también todas las cosas que no me gustaron.
Así que agárrense fuerte, porque los que me conocen personalmente saben que estas cosas están realmente dentro de mi corazón, muy profundo. Y quiere salir como un volcán.
Este año estoy celebrando menos.
Porque este año es muy triste. No estoy intentando hablar con frases trilladas, pero realmente estuve triste.
Fue un año con muchos cambios (algunos muy buenos, pero otros no). Fue un año con muchos imprevistos, con muchas restricciones, con muchas improvisaciones, y con mucho, mucho dolor.
Por supuesto, estoy hablando de la guerra, de los secuestrados, de los mu***os, de los heridos, de las familias en duelo, de las familias que aún no saben si están en duelo o no, de los negocios cerrados, de un país paralizado, de energías destrozadas.
Personalmente, este año, logré: desarmar la tienda rápidamente el 7 de octubre por la mañana porque la guerra nos atrapó en el norte, en un campamento familiar con varias familias. Logré regresar a casa, enviar a mi familia a Brasil por unos meses por miedo. Logré estar sin ellos durante todo ese tiempo, logré también estudiar en horas de soledad. Logré traerlos de vuelta, logré ser voluntario, ser voluntario mucho. Logré tomar decisiones cruciales. Cambiamos de casa, cambiamos de apartamento, cambiamos de escuelas, cambiamos medicamentos, hicimos diagnósticos para los niños que nos costaron un dineral porque las citas son solo para el próximo año, tal vez para mi próximo cumpleaños. Logré decidir que cerraba la cocina y reducía el catering. Decidí que cerraba el catering pero me quedaba con 2 parrillas para hacer eventos pequeños si se presentaba la oportunidad. Logré decidir que cerraba el catering definitivamente y vendía todo el equipo. Logré decidir que volvía a mi profesión original, y que a partir de ahora me dedicaría por completo al aprendizaje y a reconstruirme... una vez más. Logré hablar con Diana sobre nuestros problemas (que quedaron olvidados por ahí, antes del COVID, antes de la reforma judicial, antes de la guerra, antes de la educación especial, antes de las dificultades económicas, antes de la tormenta de noticias... ¿Qué se puede hacer? Siempre queda en el fondo. Hasta ahora).
Logré estar en la Plaza de los Secuestrados varias veces. Logré llorar varias veces. Logré escribir, logré pensar y llorar nuevamente.
Pero tuve cosas que se pueden celebrar.
Se puede y se debe darme esa sonrisa. Y ahora las escribo porque ustedes son una gran parte de mis celebraciones silenciosas.
Porque en el último campamento tuve familia y amigos que me dieron alegría.
Porque logré ayudar en la guerra aunque no soy soldado, y también engordé mucho.
Porque aunque el catering no funcionó durante meses, todavía compro comida, medicamentos y ropa, y el capitán crédito me dio una buena calificación.
Porque a pesar del miedo, encontré la manera de estar tranquilo sabiendo que mi familia está segura.
Porque después de un año de pensamientos, nos atrevimos a mudarnos de ciudad.
Porque encontramos escuelas y ¡wow! para los niños.
Porque Lior ya se afeita.
Porque Adam está más feliz que nunca.
Porque Tom se sienta junto a mí y me acaricia mientras vemos una película.
Porque finalmente vendimos el auto de Diana (¿quién te dio licencia, niña?).
Porque nos mudamos al mejor barrio de Pardes Hanna, con vecinos geniales y no tan espirituales como dicta la imagen.
Porque después de 10 años de alimentar a la gente, de realizarme y de hacer realidad los sueños de otros, elegí una vida más tranquila.
Porque mi catering cerró con una sonrisa y no con llanto.
Porque hice amigos a través del catering y agradezco que estén aquí conmigo siempre.
Porque he revivido mi profesión anterior. No importa el camino... lo importante es que la creatividad salga a la luz.
Porque encontré un nuevo camino muy rápido y con dos chicas con las que trabajar es un privilegio, es emocionante, es adictivo.
Porque me siento en la mesa de la cena con Diana y los tres niños y nos reímos y reímos.
Porque estoy aprendiendo mucho. Porque estoy aplicando mucho.
Porque cientos de personas me dijeron algo en mi cumpleaños, pero muchas personas siempre están ahí. Con la cerveza, con el vino, con los puros, con el chocolate, con el asado, con el asado, con el asado. Listos para darme un hombro o gas de la risa. Gracias a todos ustedes. Los quiero y los abrazo a todos. A los que se ducharon hace un momento, los abrazaré más tiempo.
Pero lo más importante para mí es que este año celebro menos, pero no olvido que hay muchas razones para estar feliz.
Espero que allá arriba alguien esté siguiendo mi Facebook y cumpla mi deseo.
Espero que el próximo año sea más normal para todos. Una buena vida, cerrar ciclos, planes para el futuro, realizar sueños, y mesas de cena llenas de cosas buenas... también todas las discusiones se resolverán.
Perdón por lo largo... Los quiero.
Mariano.
